<h1>רי"ו נ"ד ח"ב</h1>
<h2>דף ז:</h2>
השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו', מותר לתלוש הצמר במקום שחיטה ביו"ט ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא יניחנו עם שאר הצמר המסובך כך פשוט בבכורות [פרק הלוקח בהמה]. וכתב הרמב"ן כי כמו כן מותר תלישת הנוצה במקום שחיטה בעוף ביו"ט, ור"י אסר תלישת נוצה כי לא התיר אלא בצמר וכן כתב הרמב"ם פ"ג משביתת יו"ט וכן כתב הרא"ש. ועוד כתב כי לא התירו אפילו תלישת צמר אלא דווקא כשאין מתכוין.
<h2>דף יא.</h2>
נוטלין עלי פירוש מכתש של עץ שכותשין בו דייסא שהוא מאכל חטין ומותר ליטלו לקצב עליו בשר שתורת כלי עליו, ומאחר שקצב עליו אסור לטלטלו כך פשוט בביצה. ואם מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו כתבתיו בח"א.
מוליכין טבח וסכין אצל בהמה או בהמה אצל טבח וסכין ביו"ט, ולא חיישינן שמא ימלך אחר כך ולא ישחוט ונמצא טורח שלא לצורך. וכן מוליכין תבלין ומדוך אצל הקדירה או קדירה אצל תבלין ומדוך כך פשוט בביצה.
<h2>דף יא:</h2>
מולח אדם כמה חתיכות בשר ביו"ט אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת ואפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר כך ליטול אחרת ולומר זו אני רוצה ליו"ט שהיא יפה מהראשונה עד שמולחן כולן מותר, פירוש משום דאין עיבוד באוכלין ולפיכך הקלו במליחת בשר כך פשוט בביצה. וכתב ה"ר שמואל מאוירא ודווקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא. רגילין בני אדם לשחוט התרנגולת ולבשלה אפילו לצורך יו"ט שני או לחול ולאכול ממנה אותו היום מהכבד או דבר מועט וסמכו על ההיא שכתבתי למעלה מולח אדם כמה חתיכות וכו' וכתב ה"ר שמואל מאוירא ודווקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא.
<h2>דף יב:</h2>
דברים שאוגדין אותן ודרכן למלול מלילות לפרוך אותן בעבור האוכל שלהן כגון מיני קטניות וכיוצא בהן או חרדל או תלתן ולנפח אחר כך ולברור האוכל מן הפסולת, מותר ביו"ט למלול מלילות ולפרוך מיני קטניות ולנפח מעט מעט ולבוררו בקנון שהוא כלי רחב וראשו קצר כמין מרזב להוציא בו האוכל כדי לבוררו מן הפסולת.
<h2>דף יד.</h2>
מלח לכותשו ביום טוב צריך שנוי ונדוך במכתשת של עץ בלא שנוי ובמכתשת של אבן צריך שנוי מעט להטות המכתשת על צידה ולכתוש בצידה. ותבלין נדוכין כדרכן בלא שנוי במכתשת של אבן כך פשוט בביצה, וכן פסק רי"ף ובה"ג. ויש מי שפסק כרב חסדא ורב הונא ולפיכך אם היה יודע בטוב מעיו"ט איזו קדירה היה צריך לבשל והיה יודע שהיה צריך תבלין ולא כתשן מעיו"ט דינם כמלח וצריך שנוי. וכן אם הוא מין תבלין שאין מפיגין טעמן אפילו שכתשן מעיו"ט כגון זעפרן אסור לכתוש ביו"ט כי לא יפיג טעמו אם יכתשנו ערב יו"ט, וכן דעת ר"י ובעל המאור. וכן בירושלמי השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן פלפלין נידוכין כדרכן כי דרכן כתבלין. וכן בתוספות פלפלין ותבלין ושומים ודאי מותר לדוך כדרכן כי מפיגין טעמן ומתקלקלין ביותר, ועוד דרוח רעה שורה עליהן. פירוש והא דאמרינן לקמן בפ"ב שאסור לטחון פלפלין ברחיים שלמים, שאני דנראה כמעשה חול.
ועוד פשוט ואין כותשין במכתשת כמו דייסא וכיוצא בהן, ולדידן כלומר שאנו כבני בבל אין כותשין במכתשת גדולה אבל במכתשת קטנה כותשין. ואדם שיש לו עבדים פרוצים שרגילין לעשות בגדולה ואומרים בקטנה עשינו או שהוא כתוש כ"כ שאין יכול להדקו כ"כ במכתשת קטנה אסור לאכול הימנה.
<h2>דף יד:</h2>
וכן מותר לבוררו בתמחוי שהוא קערה גדולה אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, או מדיח במים ושולה הפסולת למעלה כשבורר כדרכו כמו שאמרנו כלומר בידו. ואם פסולת מרובה על האוכל נוטל האוכל ומניח הפסולת, פירוש כי הפסולת אסור אפילו בטלטול, וכן אם יש טורח בפסולת ליטלו ולבררו יותר מן האוכל כגון שהוא דק אע"פ שאין הפסולת גדול בשיעור מן האוכל, נוטל האוכל ומניח הפסולת. ואם האוכל מרובה בטורח ובשיעור מן הפסולת אז בורר כדרכו הפסולת מתוך האוכל. פירוש והא דאמרינן דבורר כדרכו דווקא לאכול מיד, אבל לברור ולהניח לסעודה אחרת אסור ואפילו באותו יום אסור כדמוכח בשבת (פרק כלל גדול) ובנתיב י"ב תמצאנו בח"א. וכתבו המפרשים ואגוזים ובטנים ששברן ומונחין עדיין בקליפתן אע"פ שהקליפה מרובה על האוכל מותר לברור כדרכו ולא מיקרי פסולת מרובה על האוכל כיון דדרכייהו בהכי והוי שומר לפרי ולא דמי לעצמות וקליפות שכבר נפרדו לגמרי וכן כתב הרא"ש. י"מ למלול מלילות לפרוך האוכל מהגבעולים וכן כתב הרי"ף ורש"י, ויש מי שפירש שבשבת אסור אלא לרכך בעלמא אבל לפרך האוכל מהגבעולים אסור אפילו בראשי אצבעותיו ובשבת נתיב י"ב תמצאנו.
משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין שחוטין בין חיין וכן יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה פירוש לפי שאינן ראויות למאכל אדם. ר"ש מתיר בתבואה [כגון] חטים לעשות מהן מאכל שקורין לודיות ושעורים ליתן לפני בהמתו כך פשוט בביצה. ונראה דרי"ף פסק כר"ש והרמב"ם פסק כת"ק דאוסר בתבואה וכן נראה עיקר.
ועוד פשוט ובלבד שלא יעשנה שורה של ג' בני אדם דנראה כחול או שהולך למכור, וג' מינין בג' בני אדם מותר ואפילו ביחד.
<h2>דף טו.</h2>
ועוד פ"ק דיו"ט דאם שקעה עליו חמה והיו תפילין בראשו מניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו. ואם יש בית סמוך לחומה שישמרו שם בטוב מניחן שם.
<h2>דף יז.</h2>
יום טוב שחל להיות בשבת ז' מתפלל ברכות, כיצד ג' ראשונות וג' אחרונות וברכת ד' באמצע ומזכיר בה קדושת היום ומתחיל בשל שבת כלומר ותתן לנו ה' אלוקינו את יום המנוח הזה את יום חג וכו' ומסיים בשל שבת תחילה בחתימה ואומר ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. ואינו אומר מקדש ישראל והשבת והזמנים כך פשיט בביצה.
בליל יו"ט וביו"ט יש הזכרה ליום טוב בברכת המזון כך פשוט בפסחים [פרק אע"פ] בתפלת יו"ט אומר וקדשתנו במצותיך ולא וקדשנו כך פשוט בפסחים [שם]. אומר זמן כלומר שהחיינו בליל שני של יו"ט משני יו"ט של גליות וכתבתיו בנתיב ו' ח"א בענין ר"ה בדין אם אומר זמן בר"ה. טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון בא"י מקדש ישראל והזמנים. ודווקא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם אמר הטוב כשנזכר חוזר לראש, פירוש לראש ברכת המזון כמו שכתבתי בענין שבת כך פשוט בברכות [פרק ג' שאכלו]. ואם הוא שבת ויו"ט וטעה, אומר שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים כך כתבו התוספות וכן כתב הרא"ש. ביו"ט קורין בתורה ה' עולים אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן ומפטירין בנביא והעולה מברך לפניה ולאחריה כך פשוט במגילה. [פרק הקורא עומד]. אין מניחין תפילין ביו"ט כך פשוט במנחות [פרק הקומץ].
יו"ט שחל להיות בשבת ש"ץ היורד לפני התיבה ערבית כשאומר ברכה אחת מעין שבע שהיא מגן אבות בדברו אינו צריך להזכיר יום טוב ואינו צריך לומר בחתימה אלא מקדש השבת, שלולי שבת לא היה חוזר ש"ץ התפילה כי בלילי יו"ט אינו חוזר הש"ץ בקול רם התפילה אלא אחר שהתפללו בלחש אומר קדיש כך פשוט בשבת [פרק במה מדליקין]. ולפי מה שפירש"י שם נראה דביו"ט שחל יום ראשון בע"ש כי בליל שבת אומר החזן ברכה אחת מעין שבע כמו שכתבתי כמו בשאר שבתות וכן נהגו העולם. בעצרת קורין ה' כמו שכתבתי למעלה ומוציאין ב' ס"ת ובאחד קורין ה' עולין ובשני כלומר בספר השני קורא המפטיר. ביום ראשון קורין בס"ת הה' עולים בפרשת בחודש השלישי והמפטיר בס"ת השני קורא וביום הבכורים והפטרה ויהי בשלושים שנה, וביום השני קורים העולים בס"ת הראשון בפרשת כל הבכור והמפטיר בס"ת השני כמו ביום ראשון וההפטרה בחבקוק וה' בהיכל קדשו. וקורין הלל גמור, ובתפילה מזכיר מעין היום כלומר שאומר בתפילה את יום חג השבועות הזה, את יו"ט מקרא קודש הזה זמן מתן תורתינו, ואומר יעלה ויבוא בברכת המזון כמו שכתבתי למעלה. וכללתי דין שבועות באלו הענינים בדיני יו"ט כי לא היה דבר גדול לחלקו נתיב בפני עצמו כגון פסח או ר"ה או שאר ענינים.
<h2>דף יז:</h2>
כשמערים אדם על שום דבר איסור יש כמה חילוקים ולעולם אינם אלא באיסורא דרבנן, ויש מהן שמותרין דווקא לצורבא מרבנן כגון המצניע שום בנקב החבית ואומר להצניע אני צריך כמו שכתבתי בנתיב י"ב בדיני שבת בח"א. וכן העובר נהר ע"י גוי בספינה קטנה ומערים לישן בספינה והגוי מעביר הספינה כמו שכתבתי בחי"ז משבת בדיני מבואות. אלו אין מותרין אלא בצורבא מרבנן שלא יבא לעשותן לכתחילה לעין כל בלא הערמה. ויש הערמה שמותר לכל אדם כגון מולח ביו"ט חתיכות מבשר ואינו צריך אלא לאחת כמו שכתבתי למעלה. ויש הערמה אסורה לכל העולם והחמירו בה יותר ממזיד בענין עירובי תבשילין אם שכח ולא עירב, אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור כמו שתמצא בח"ג.
<h2>דף כב:</h2>
אסור להניח מוגמר ביו"ט שהוא לעשן הבית או הכלים לריח טוב, ואפילו להריח שהוא בהנאת הנפש אסור שאין שוה לכל נפש כך פשוט בביצה. ועוד פשוט וכן אסור לכפות כוס מבושם על השיראין כדי להוליד ריח בשיראין. [רבינו ירוחם נ"ד ח"א]. מותר לעשן פירות במוגמר ליתן ריח בהן כדי להכשירן לאכילה דהוא שוה לכל נפש ואע"ג דמוליד ריח וגם מכבה כשמשים הבשמים שמעשנים בהם על גב הגחלת וגם מבעיר בסוף מותר, וכל שכן אם מחמם חרס באור ומשליך עליו הבשמים כך פשוט בביצה.
<h2>דף כח:</h2>
מכשירי אוכל נפש כלומר תקונים לתקן שום דבר כדי לתקן בו צורך אוכל נפש יש מהם שמותר ביו"ט ויש מהם שאסור, כל דבר שאפשר לעשותו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט וכל מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט מותר לעשותן ביו"ט כמו שפשוט בביצה ובכמה דוכתי באותה מסכתא. ולפי מה שכתבו המפרשים יש בזה ג' חלוקים, האחד דבר שאין בו מכשירי אוכל נפש ממש החמירו בו ואסור כגון כבוי הנר מפני תשמיש המיטה או כבוי כדי שלא יתעשן הבית או לכחול העין וכיוצא בזה. השני דבר דאי לא שרינן ליה אתי לאימנועי משמחת יו"ט כגון גריפת תנור וכיריים וכיוצא בהן התירו אותן לכתחילה. הג' מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו עם אחרים כגון השחזת הסכין ושפוד שנרצם וכיוצא באלו הלכה ואין מורין כן לרבים.
הוא ולא מכשיריו וכו', אסור לגבן ביו"ט כלומר להקפיא החלב ולעשות ממנו גבינה כך פשוט בשבת [פר"א דמילה], וכן כתבו קצת מהמפרשים דחולב ומחבץ כלומר מקפיא בקיבה ומגבן אסור ביו"ט כדמוכח בשבת [שם]. וכן הרודה חלות דבש אפילו דבש הראוי לאכילה, דלא התירו אלא מבשל ואופה וכיוצא בזה. אבל התוספות כתבו דלא אסרו אלא רודה חלות דבש ועלה קאי בפרק המצניע דביו"ט לוקה אבל חולב ומחבץ ומגבן לצורך יו"ט מותר דמעלי כשהוא בן יומו. ורודה חלות דבש דאסור דווקא דבש והדביש אבל בראוי לאכילה מותר ואפילו שאפשר לעשותו מעיו"ט, מן התורה כל אוכל נפש מותר אפילו אפשר לעשותו מעיו"ט ודווקא במכשירי אוכל נפש חלקו בין אפשר לעשותן ובין לא אפשר. אין מסננין החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ, אבל ממתקין אותו בשל מתכת כך פשוט בשבת [פר"א דמילה].
מולייתא כלומר שממלאים מבשר וביצים ותופרין אותו כתוב בירושלמי שאסור לעשותו ביו"ט שמא יחתוך התפירה, אלא כיצד יעשה יתקן מערב יו"ט החוט וישימנו במחט ויזהר שלא יחתוך החוט דכל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשותן ביו"ט כך כתב ראב"ד.
<h2>דף לא.</h2>
לבקע עצים ביו"ט מפני צורך אוכל נפש. הרמב"ם פסק כלישנא בתרא דביצה דבקרדום שהוא כלי שחותך בו האומן אסור לבקע בו בין בצד זכרות שבו כלומר בצד שיש לו ראש אחד קצר שאין יכולין לחתוך הדבר ביושר אלא לבקע בו, בין בצד נקבות שבו שהוא הצד הרחב שבו שחותך בו העץ ויכול לישרו עמו בטוב, אבל בקופיץ שהוא כלי שאין נוהג האומן לעשות בו אומנות אלא שחותכין בו כך בבתים מותר לבקע בו בצד הזכרות שבו אבל לא בצד הנקבות, וכן פסק בעל העיטור. והראב"ד כתב דבקוע עצים מותר ע"י שנוי לכו"ע לפי שא"א לבשל ולאפות בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו אותה על ידי שנוי ע"כ. וכתב הרא"ש שלא הבין מה שנוי הוא זה, אבל יראה לו דמאי דאמרינן דמותר לבקע בקופיץ לא בדבר אחר שהוא כלי אומנות, דווקא לבקע מן הקורה שא"א לאפות בה ולבשל בה בלי בקוע. אבל עצים של היסק שהן גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לאפות ולבשל בהן בלא בקוע, דטורח שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמרינן בשבת האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן, וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב ולמה אסרו בקרדום וכיוצא בהם מפני שאפשר היה לו לבקע מעיו"ט, ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שיפגע עץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל ולפיכך התירו לו לבקע בשנוי.
<h2>דף לא:</h2>
בית שהוא מלא פירות ופתחו סגור בלבנים יבשים בלא טיט והתחיל ליפחת מקום הסתימה נוטל ממקום הפחת ביו"ט כדי ליטול מן הפירות, אבל אינו פוחת לכתחילה אם לא התחיל לפחות. ואם הוא בנין גמור לא יטול אפילו ממקום הפחת, דלא אמר ר"ש אלא בסוכה רעועה כמו שכתבתי ובאי איתקצאי בין השמשות ויש בסתירתו איסור תורה כך פשוט בביצה. ויש מהמפרשים שכתבו שאפילו בבנין מותר ליטול ממקום הפחת, וראשון נראה עיקר.
<h2>דף לד.</h2>
קדירה חדשה לבשל בה לכתחילה ביו"ט, כתבו בעלי התוספות שאסור ודקדקו מההיא שאסור ללבן הרעפים כמו שכתבתי למעלה, כמו כן הקדירה אין גמר תיקונה עד שיבשלו פעם אחד שאז מחזקה. ונראה דבקדירות שלנו שכל תקונן גמר עשייתן הוא בבישולן בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר.
תנור אפילו חדש מותר לטלטלו ביו"ט והרי הוא ככל הכלים הניטלין בחצר ואין סכין אותם בשמן כדי לצחצחן ואין משפשפין במטלית כדי להחליקו ואין מקרר אותו בצונן כדי לחזקו כשיוצא מן התנור של יוצרים אחר בישולו קודם שיעשה בו מלאכה בעודנו חם שקררו במים כדי לחזקו וביו"ט אסור, אבל אם מקררו כדי לאפות בו ומקררו שחומו גדול וישרוף הפת מותר. פירוש כי התנורים שלהם היו של חרס והיו קטנים ומטלטלים כך פשוט בביצה.
ואם בשביל לאפות מותר כתב רבינו אבי העזרי, דהך ברייתא כר' יהודה היא דשרי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעי"ט. והכי הלכתא.
מולגין את הראש כתב בהלכות גדולות, אמר גאון, מדקאמר מולגין את הראש ואת הרגלים, אבל גדיא כוליה לא עבדינן דאפשר לאשלוחי משכיה.
מולגין הראש ביו"ט ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור להשיר השער אבל אין טופלין אותן בסיד וכיוצא בו להשיר השער ולא גוזזין את השער במספרים כך פשוט בביצה. אסור למלוג ביו"ט שער הגדי כדי לאוכלו עם עורו משום דאפשר לפשטו מעורו ובזה איכא טרחא יתירא יותר מההפשט כך כתב בה"ג.
אין גוזזין ירק תלוש בתספורת שלו כלומר שגוזזו להסיר ראשי העלים הכמושים שאינם ראויים לאכילה כדרך שמתקנים הירקות כדי לבשלו. והתספורת שלו הוא [אסור] כי יש מקומות שנוהגין לתלוש הירקות מן המחובר עם תספורת עשוי לכך.
אבל מתקנים קונדס ועכביות שהן מיני ירקות שצריכים תיקון גדול כך פשוט.
מסיקין ואופין בפורני גדולה שהוא התנור שלנו, ואם הוא חדש אסור שמא תפחת ותסתר ונמצא שטרח שלא לצורך. ומחמין חמין באנטיכי שהוא ב' קדירות עשויות זו ע"ג זו ולפעמים עושין אותו מחרס ולפעמים מנחושת כך פשוט בביצה.
אין פוצעין הקנה לצלות בו המליח, פירוש כדי לשומו בין האסכלא ובין הדבר הנצלה עליה כמו שכתבתי למעלה באין חותכין החרס, אבל פוצעים האגוזים במטלית ולא חיישינן שמא תקרע המטלית שאפילו תקרע אין זה קורע על מנת לתפור כך פשוט בביצה.
<h2>דף מ.</h2>
אין שוחטין בהמות מדבריות וכן אותן בהמות שיוצאות במדבר ורועות ונכנסות לישוב ברביעה, אבל שוחטין הבתיות והן אותן שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום כך פשוט בביצה. וכן פסק רי"ף וזה לפי סברתו שיש לו מוקצה ביו"ט ולפי אותן שהתירו מוקצה ביו"ט כמו בשבת הכל מותר. ומחלוקתן כתבתי בסייעתא דשמיא בדין מוקצה. ובה"ג כתב כיון דמוקצה מדרבנן וכיון דאיכא לישני חד דאית ליה מוקצה לר"ש וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין מדבריות.
